"וואו, את נראית טוב!" "האמת? אני גם מרגישה טוב." זה לא שהכל ורוד. זה לא שהכל קורה בדיוק בקצב או בדרך שדמיינתי. אבל זה בדיוק העניין קבלת המציאות בדיוק כפי שהיא. לא טובה, לא רעה. פשוט מציאות. והשאלה האמיתית שמתחילה להדהד ברגע הזה היא כבר לא "למה זה קורה לי?" אלא "אוקיי... מה אני עושה עם זה? לאן אני לוקחת את זה מכאן?" השינוי הזה לא קורה ביום אחד, וגם לא ביומיים. זה תהליך איטי של עבודה פנימית עמוקה, שבו את מתחילה לגעת באמונות ובתפיסות ישנות כאלה ששנים היית בטוחה שהן "האמת האבסולוטית". היום אני מבינה שחלק גדול מהן היה פשוט סיפור. סיפור שסיפרתי לעצמי. למשל, הסיפור שאמר "לא עושים שינויים בגיל 60. אם יש משהו נוח ומוגן, לא נוטשים." המוח שלי, בשירות מנגנון ההישרדות עשה עבודה מצוינת. הוא החזיק במבצר שמר על המוכר והבטוח ונלחם בכל כוחו כדי שלא אסתכן. הוא הציג את זה כ'אחריות' וכ'שכל ישר'. ובינתיים? הילדה שבי זאת שמלאה בתשוקה בחלומות כמוסים ובצורך לעוף ולבטא את עצמה באמת הלכה ונאלמה. התשוקה שלה נדחקה הצידה לטובת ה"נוח והמוגן". ברגע שמפסיקים להילחם במציאות מבינים שנוחות היא לפעמים רק תחפושת של פחד ומסכימים לפגוש את עצמנו כפי שאנחנו אז... משהו נרגע. משהו זז בפנים ומפנה מקום מחדש לחיבור העמוק ולאש שטרם כבתה. מכירים את הרגע הזה שבו אתם קולטים שסיפור שסיפרתם לעצמכם שנים... הוא כבר לא הסיפור שלכם? אז כן. אני מרגישה יפה. גם עם הקמט שהתווסף וגם עם ה-2 קילו המיותרים. אוהבת אסתר.
הגשה ישירה כבויה
וואטסאפ
