פרטי משרה

פרטי המשרה

"הייתי בטוחה שאני חלק מהמחנה הנאור, וצחקתי על בעלי שאני 'ישנה עם האויב'. היום אני מבינה שחייתי בשקר מוחלט." | עדות ההתפכחות של רונית כהן. שמי רונית כהן. גדלתי עם עוד שמונה אחים באור יהודה, להורים יוצאי עיראק. זכיתי לגדול במשפחה מופלאה ואוהבת, אבל כזו שלא בהכרח חולקת את אותה ראיית עולם פוליטית. לא הייתי מעורבת פוליטית באופן פעיל, אבל כמו כל אזרח החזקתי בעמדות – ולאורך המון שנים, העמדות שלי היו של השמאל. שמאל של תנועת העבודה. זה התחיל בעצם עם אחי הבכור ז״ל, שהיה מעורב פוליטית, שימש כעוזר פרלמנטרי של השר פואד בן אליעזר במשך שנים רבות, והיה מקורב לשמעון פרס ז״ל. דרכו ספגנו את האמונה שהשמאל רוצה בשלום, שהם "אוהבי אדם" ובוודאי שיותר דמוקרטים. העובדה שאני מעדות המזרח מעולם לא היוותה מבחינתי בעיה בהקשר הזה. עמדנו כולנו כנגד ה"צ׳חצ׳חים" ההם, והיה לנו נוח ונעים להיות חלק ממה שנתפס כמחנה הנאור והתרבותי. "לישון עם האויב" בעלי הוא דור 20 בארץ, ולאורך כל השנים היה ליכודניק. אביו שירת באצ״ל, והיה אך טבעי שימשיך את דרכו. הפער הזה גרם להמון מחלוקות בינינו. הוא היה אומר לי ״יש לי חנוכייה בלב״ (בכוונתו לסמל של תנועת בית״ר), ולי זה תמיד הפריע. איך יכול להיות שבעלי, אדם כל כך חכם ונבון, רואה את עצמו כחלק מהמחנה הלא-אינטליגנטי הזה? מדי פעם הייתי אומרת לו בצחוק שאני "ישנה עם האויב". היום, במבט לאחור, אני פשוט לא מבינה איך העליתי על דעתי מושגים כאלה. המשפחה שלי כולה הייתה נטועה בשמאל, אבל היום יש כבר תזוזות ברורות אל עבר הימין והמסורת. אחות אחת עוברת את התהליך יחד איתי, ושני אחים כבר הודיעו שבבחירות הבאות יצביעו ימין. מנגד, יש לי שני אחים שעדיין תומכים חזק ביאיר גולן. אני מסתכלת עליהם וכבר לא מצליחה להבין: איך אחרי ה-7 באוקטובר אנשים יכולים להמשיך לתמוך בעמדות הללו? איך זה שהם לא מתפכחים? המסך עולה: מה שראיתי בערוץ 14 את השינוי האמיתי עברתי דווקא בתקופת ההפגנות שהתחוללו כאן עוד לפני המלחמה. בסלון הבית שלי, ערוץ 12 היה פתוח באופן תמידי. אחד משלושת הבנים שלי תמיד תמך בנתניהו. הוא היה יושב בסלון, צופה בערוץ 14 ומתעצבן ממה שהיה שומע על המחאה. אני הייתי מתרגזת בתגובה: ״תכבה את זה! מה זה נותן לך להתעצבן?״. אבל לאט לאט, מצאתי את עצמי צופה יחד איתו. התחלתי לקלוט שאני באמת לא מבינה איפה אני חיה. הבנתי שחסר לי המון מידע. הם הציגו שם פשוט עובדות מצולמות שאי אפשר היה להכחיש, ובהדרגה נפל לי האסימון שאני חיה בשקר גמור. הבנתי שלא מדובר בצד השני באנשים טיפשים, או בכאלו שלא רוצים שלום. יש פה אנשים שרואים מציאות אחרת, ואני פשוט עצמתי עיניים מרצון ולא רציתי להסתכל! ראיתי איך חלקים בשמאל הקיצוני פועלים ממש נגד המדינה. הם אולי חושבים שהם באים להציל אותה, אבל בפועל? לקרוא להוציא את הכסף לחו״ל? לנסות להקריס את הכלכלה? לאיים בשביתת רופאים בגלל מחלוקת פוליטית? זה פשוט לא הגיוני לתמוך בזה. הפסקתי להאמין באנשים שהלכתי אחריהם כל כך הרבה שנים. 7 באוקטובר והאמת המרה התחלתי ללמוד יותר לעומק על הסכמי אוסלו ועל ההתנתקות. בזמנו, כשגירשו את המתיישבים, ירדו לי דמעות של עצב, אבל מצד שני שמחתי בתוכי – חשבתי שסוף סוף יהיה לנו שקט. היה לי ברור שבעזה רוצים שלום בדיוק כמונו. מי הרי לא רוצה שלום? אבל ב-7 באוקטובר קיבלתי את התשובה. הבנתי שהם לא כמונו. הם רוצים בהשמדתנו. בשום אופן לא שלום. היום, כשהבן שלי מזכיר לי שהיה בינינו ויכוח אחרי "מכתב הטייסים" (בו הגנתי בטבעיות על הסרבנים), אני פשוט לא זוכרת את זה. מרוב שהעמדה הזו נראית לי היום מופרכת ולא הגיונית, המוח שלי פשוט הדחיק את זה. קשה לי להאמין שהייתי שם. מה לנו ולחרדים? מעולם לא הייתי קרובה לדת. אני אדם חילוני. אבל אצל אימי ראיתי על הקיר תמונה גדולה של חכמי בבל. היא הייתה גאה במורשת העיראקית שלה, בתרבות עשירה של רבנים וחוכמה. סבתי הייתה אישה דתייה. כשהייתה מגיעה אלינו בלילות שבת, הייתה יושבת בפינת האוכל רק כדי לא לראות את הטלוויזיה הדלוקה. ועדיין, היחס שלי לדת ולחרדים הגיע מאותו מקום של השמאל – חשדנות שהגיעה עד כדי שנאה. אבל בשנים האחרונות גם העיניים האלו נפקחו. התחלתי לראות את התרומה האדירה שלהם לעם ישראל. הם נמצאים בכל מקום שיש בו צורך שאין מי שימלא אותו. התרגלנו לארגונים כמו "יד שרה" ו"זק״א", ומשום מה זה נראה לנו טבעי שישרתו אותנו במסירות כזו וללא תגמול. ההתפכחות גרמה לי להסתכל מחדש גם על שאלת הגיוס. הבנתי שהחרדים היו תמיד כלי משחק בידי פוליטיקאים, שעכשיו פתאום באים אליהם בטענות. שנים אמרו להם: ״הצטרפו לקואליציה ותקבלו כל מה שתרצו״. אף אחד באמת לא היה מוכן לשלם את המחירים הנדרשים כדי לשלב אותם באופן שיכבד את אורח חייהם ואמונתם. כשצועקים עליהם היום "משתמטים", אני מזהה פה בעיקר הזדמנות פוליטית צינית לעשות עליהם קמפיין. הבן שלי, שבעבר היה נטוע עמוק בשמאל והחזיק ביחס שלילי כלפי חרדים, הקים לאחרונה עסק באזור חרדי. אמרתי לו: "חכה שתכיר אותם מקרוב". יום אחד הוא חזר ואמר לי: ״כמה את צודקת, אמא. הם אנשים כל כך עדינים ומנומסים. אני לא מכיר ציבור שדומה להם במידות המיוחדות האלה״. לצאת לאור הצטרפתי לתנועת ׳נצח ישראל׳ כשראיתי את שי קלך עומד ומביע את דעותיו באומץ ובלי מורא. כמי שגדל בקיבוץ והתחנך באליטה הציונית, היה לי קל להזדהות עם המסלול שהוא עבר. והוא לא היחיד. זה הסיפור שלנו – חייבים להתפכח. להכיר מקרוב ולא ללכת בעיניים עצומות אחרי סוכני תעמולה ברשתות ובאולפנים. יש בנו, בעם הזה, הרבה יותר טוב ממה שמספרים לנו. ככל שיותר אנשי שמאל שהתפכחו ישתפו את הסיפור שלהם, כך יותר ויותר אנשים יעברו את התהליך בעצמם. זו הסיבה שאני משתפת את הסיפור שלי. שתפו את הפוסט של רונית כהן!.